כהן נ' אולמי הברון בע"מ ואח'

פסק דין

התובע תובע פיצוי בגין נזק גוף שנגרם לו כשהחליק ביום 8.10.07, במקום עבודתו, אצל הנתבעת 1.

זירת האירוע

לטענת התובע, התרחשה התאונה במקום המשמש למעבר בין חלקי מבנה שמפלסיהם שונים, כאשר דחף עגלת מרכול עמוסה בעופות על גבי שיפוע שיש החליק, נפל ונפצע. הרצפה הייתה רטובה לאחר שנוקתה. הוא לא קיבל ציוד מתאים כגון נעליים מונעות החלקה, לא קיבל הסברים בנושאי בטיחות ולא היה שילוט המתריע מפני סכנת החלקה. עד ההגנה מר אמירה אישר את הפרש הגובה בין חלקי המבנה ואת קיום השיפוע וסיפר שבמקום הותקנו מדבקות מחוספסות למניעת החלקה. מדברים אלה עולה הודאה של הנתבעות בצורך באמצעים למניעת החלקה במקום שבו קרתה לטענת התובע התאונה. מר אמירה לא ידע להסביר כיצד בתצלומים שערך התובע במקום שבועות אחדים לאחר התאונה אין זכר לאותן מדבקות מונעות החלקה. הוא רק סיפר, שבשיפוץ שנערך מאוחר ממועד התאונה, "בוטל השיפוע" אך המדבקות הוסרו קודם. מוזר, שאותן מדבקות מונעות החלקה הוסרו לפני "ביטול השיפוע" בעת שהעבודה במקום נמשכה, אך צירוף ההסבר והתצלומים מוכיח שעבודה בלתי בטיחותית על רצפה חלקה ומשופעת ללא אמצעי בטיחות אכן נהגה בפועל (לפחות לאחר 8.10.07) בעסקה של הנתבעת 1. לאור כל זאת שוכנעתי שהתובע תיאר נכונה את זירת התאונה.

האירוע

התובע אינו משכיל או רהוט ובין גרסאותיו לאירוע יש הבדלים. הנתבעים מתבססים עליהם כדי לתקוף את מהימנותו. עם זאת, בכל גרסאותיו, "גרעין קשה" חוזר: נפילתו נבעה מהחלקה דווקא – בין אם הנזק נגרם מהנפילה עצמה, או מתוצרי לוואי סמוכים שלה (כפגיעה מתכולת עגלה שנפלה עליו). "גרעין קשה" זה מחוזק בעדות מר עזרן, שאינו בעל ענין בהליך, שמצא את התובע מוטל על הרצפה ושמע ממנו הסבר ספונטני שהחליק על הרצפה ונפל. גם מר אמירה שלא ראה את האירוע, קיבל עליו דיווח זהה סמוך לאחר התרחשותו (וכך גם דווח האירוע ע"י הנתבעת 1 למל"ל). בהתחשב במצב זירת האירוע, כל אלה מחזקים את אמינות ה"גרעין הקשה" בגרסת התובע.

אחריות הנתבעות

איני סבור שיש חשיבות כלשהי לשאלה מדוע בדיוק החליק התובע, אם החליק שם מפני שהרצפה נוקתה זה מקרוב ונותרה רטובה (כפי שסבר), או מפני שמטבעה היתה חלקלקה, או מפני שהצטברו עליה חומרים כלשהם שהפכו אותה לשמנונית וחלקה (מדובר במקום שבו מכינים אוכל). אין כיום צורך להכביר מילים באשר לחובת מעסיק לספק לעובדו סביבת עבודה בטוחה. עדותו של מר אמירה הבהירה שסביבת העבודה שסיפקה הנתבעת 1 לתובע (שדחף עגלות עמוסות בשיפוע חלק) לא היתה בטיחותית והוא נחשף לסכנת החלקה בנסיבות שבהן היא היתה מאוד צפויה. לאור כל זאת אני מקבל את גרסת התובע באשר לדרך ונסיבות התרחשות האירוע ומוצא שהנתבעת 1 נושאת באחריות לנזקיו. הנתבעת 2 ביטחה את אחריותה של הנתבעת 1.

תרומת אשם

הנתבעות טענו, שגם אם התובע אכן החליק, אין לו להלין אלא על עצמו. כעובד מנוסה המכיר את הסכנות הטמונות בעבודה הוא ידע שהרצפה עשויה להיות חלקה והוא אף עבר במקום האירוע כמה פעמים לפני שהתרחש. התובע הודה שידע שהרצפה רטובה אך בשל עומס העבודה המשיך לעבור במסדרון הלוך ושוב עד לתאונה. לדעת הנתבעות, ניתן היה לצפות ממנו שיפסיק את עבודתו או ייזהר בדרכו ויש להטיל עליו אשם תורם מכריע. לטענה זו השיב התובע שהיה עליו לעבוד בתנאי לחץ זמן ולא ניתן היה לעצור את העבודה.

חוסר הסימטריה בין העובד והמעביד נראה כגורם המכריע בהערכת טענת הנתבעות. המעביד נדרש בדין לספק מקום עבודה בטיחותי. כמחזיק המקרקעין יש לו היכולת ליצור תשתית בטיחותית לעבודה. בסמכותו לאכוף שיטת עבודה בטיחותית ולפקח על ביצועה. אמצעיו למנוע את הנזק עולים בהרבה על אמצעיו של העובד. בתאונת עבודה, מסכן העובד את חייו ובריאותו והמעסיק מסכן את ממונו. לעובד "ענין אישי" בבטיחות ואילו למעביד "בטיחות" עולה כסף שכדאי להוציאו, רק אם אי הוצאתו כרוכה בעלויות גדולות יותר (תולדת החבות בנזיקין).

ברוב המקרים שבהם מיוחס כיום אשם תורם לעובד שנפגע בתאונת עבודה, נובע הדבר מכך שהוא עצמו הפר שיטת עבודה בטיחותית שקבע המעביד, או שהתעלם מקיום סיכון חריג. לא זה המקרה כאן. התובע נפגע בשל תשתיות לקויות של מקום העבודה. מטבע הדברים, עבודה בעבודות לא נעימות, בשכר נמוך ובתנאי עבודה מסוכנים, היא נחלתם של העניים והחלשים בעובדים. קשה לבוא אליהם בטרוניה על שאינם עוזבים מקומות עבודה מסוכנים, או על שאינם יוצאים למאבק נגד המעסיק הרשלן (תוך סיכון מקום עבודתם). בנסיבות אלה לא מצאתי לייחס לתובע תרומת אשם.

נכותו של התובע

לפי עדותו טופל התובע בקהילה לאחר התאונה, ורק למחרת הגיע לבית החולים ברזילי שם אובחן שבר בשורש כף יד ימין שטופל שמרנית ללא התערבות ניתוחית. התובע טוען שעקב התאונה הוא נעדר מעבודתו במשך כשלושה חודשים. כיום הוא סובל ממגבלות בתנועה והרגשת "רדימות" ביד. בעת המשפט היה התובע בעיצומו של קורס שיקום מקצועי מטעם המוסד לביטוח לאומי ולמד ניהול מחסן ממוחשב. לטענתו, הוא נאבק בהרגשה שידו "נרדמת" עד כי בסופו של דבר מארגני הקורס נאלצו להחליף את עכבר המחשב שלו בעכבר ארגונומי יותר.

התובע מסתמך על חוו"ד האורטופד ד"ר יחיאל אורן, שקבע לו 10% נכות (לפי סעיף ליקוי 35(1)(ב)). הנתבעת מסתמכת על חוו"ד ד"ר דייויד יפה, שלא מצא לתובע נכות בשל התאונה. לכן מונה ד"ר ערן לין, אורטופד וכירורג כף יד כמומחה מטעם בית המשפט. ד"ר לין ציין שהתובע משתמש בתומך לשורש כף היד וכי המתקן נראה משומש. הוא לא מצא דלדול שרירים או רגישות על פני המפרק אך מצא הבדל של כחצי סנטימטר בין היקף שורש כף יד ימין לשמאל. נמצא הבדל של ממש בין כוח האחיזה והתפיסה בין שתי הידיים. יציבות שורש כף היד נמצאה תקינה. עוד קבע המומחה כי התובע סובל מהגבלות תנועה בהרמה גבית ובכיפוף כפי מלווים בכאב בסוף טווחי תנועה. כך למשל קיים הבדל של כ-°5 בין יכולת ההרמה הגבית הפעילה בין שתי הידיים אך הבדל של כ- °15 בהרמה גבית סבילה. ממצא דומה נמצא בתנועת כיפוף כפי. גם הוא העריך את נכותו של התובע ב- 10% אך זאת לפי סעיף ליקוי 41(10)ה דווקא ולדעתו אין לנכות משמעות תפקודית.

עובדתית, טענו הנתבעות שטעה ד"ר לין במסקנתו שנגרם לתובע שבר בשורש כף היד. הצילום המקורי שבו נראה השבר, לטענת התובע, לא הומצא לידי ד"ר לין ובפענוחו הראשוני לא אובחן שבר. ד"ר לין עמד על קשיים אובייקטיבים שיש לעתים בזיהוי שברים מסוג זה. במיפוי עצמות מיום 25.10.07 אובחן "ספק שבר" (דהיינו, שהמפענח לא היה בטוח שיש שם שבר). צילום רנטגן שנערך ביום 24.8.08 הראה בדיוק באותו מקום קו שבר ברור שכבר התאחה ואם לא מדובר בדיוק באותו שבר, מדובר בצירוף מקרים יוצא דופן. לאור זאת, מסקנתו של המומחה סבירה ביותר.

משפטית, סבורות הנתבעות שהמומחה טעה בהבנת סעיף שקובע נכות בגין "הגבלה בתנועות פרק שורש היד עם אפשרות כיפוף גבי של °15". לטענת הנתבעת, חל הסעיף רק אם טווח התנועה שנותר לנבדק לא עולה על °15. המומחה קבע את נכות התובע בשיעור 10% לאחר שהגיע למסקנה שטווח התנועה של התובע מוגבל ב- °15 לעומת טווח התנועה בידו הבריאה. ד"ר לין נחקר בענין. לדעתו, מבחינה לשונית בלבד, פרשנות הנתבעת לא מתקבלת על הדעת אך אם היא תתקבל, (והסעיף לא הולם את מצב התובע), כי אז הסעיף ההולם את מצבו ומקנה גם הוא נכות בשיעור 10% (הנראית למומחה תואמת למגבלותיו) הוא סעיף 35(1)(ב) המשמש לעתים כסעיף "סל" כשיש להתאים נכות לפגימה שלא מפורטת בתקנות (אכן, זה מה שעשה ד"ר יחיאל אורן). לא מצאתי סיבה כלשהי שלא לקבל את הערכתו של ד"ר לין, שחקירתו הותירה רושם הגון ועניני מאוד.

התובע טוען שלנכותו משמעות תפקודית. ד"ר לין העריך בחוות-דעתו שאין לה משמעות תפקודית. כשנחקר על-כך, הדגים את התנועות השונות שבדק והציג את ההגבלות שיש לתובע. הניסיון לברר באילו פעילויות נזקק אדם לתנועות אלה העלה מגוון קטן ביותר, כגון פתיחת בורג עם מברג בזוית מאוד מסוימת או כאשר אדם מרים חפץ כבד בשתי ידיו תוך כדי שהוא מרחיק את החפץ מגופו. על סמך כל זה טוענות הנתבעות שאין לנכות משמעות תפקודית והתובע משיב להן, שקביעת הנכות התפקודית אינה ענין למומחה, אלא לבית-המשפט עצמו.

בבוא בית-המשפט להעריך את משמעות הנכות הרפואית עליו לבחון את השפעתה על תפקודים שונים של הניזוק. הנכות הרפואית שנקבעה לתובע היא בתחום פעולה מאוד ספציפי מבחינה גופנית. אילו היה עיסוקו המקצועי מחייב פעולות גופניות המחייבות שיבצע דווקא את התנועות שבהן הוא מוגבל, כפי שהודגמו ע"י ד"ר לין בעת חקירתו, היה הדבר מובא לידיעת בית-המשפט. מדובר בתנועות מאוד לא שגרתיות ולא נראה שהן נחוצה במיוחד לרוב התפקודים האנושיים הרגילים. נראה שברוב הזמן וברוב הפעילויות אין להן משמעות תפקודית. עם זאת, מכיוון שמדובר בנכות ממשית, ראוי להניח שבנסיבות מסויימות אכן עשויה להיות לה השלכה על תפקודיו של התובע – ומתוך הנחה זו יוערך נזקו להלן.

הפסדי שכר